פסק-דין בתיק תא"מ 17087-02-09

1.         תביעה לפיצויים בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכבו של התובע מסוג מיצובושי טנדר מספר רישוי XXXX (להלן : " רכב התובע").

2.         עפ"י האמור בכתב תביעתו, ביום 6/11/08 נהג התובע ברכבו מבנימינה לכיוון פרדס חנה ובהתקרבו לצומת, האט במהירות נסיעותו והחל חוצה את הצומת "בכיוון ישר". לפתע, הגיח רכב אחר מ.ר XXXX בבעלות הנתבעת מס' 1 (להלן : "ר כב הנתבעת") נהוג בידי מי מטעמה, אשר פנה שמאלה, חסם דרכו של התובע וכתוצאה מכך אירעה התנגשות בין שני הרכבים.

3.         לטענת התובע, נגרמו לרכבו נזקים שפורטו בחוות דעת שמאי שהוגשה מטעמו. נזקים אלה, אליבא דהתובע, מקורם ברשלנות בלעדית של הנוהג ברכב הנתבעת, אשר לא נתן זכות קדימה ובכך חסם דרכו של רכב התובע. לפיכך, הגיש התובע תביעתו כנגד הנתבעת מס' 1, הבעלים ברכב וכנגד הנתבעת מס' 2, המבטחת רכב הנתבעת מס' 1  מפני נזקי צד ג'.

4.         בהגנתן, הכחישו הנתבעות את נסיבות אירוע התאונה כפי שתוארו בכתב התביעה. לטענתן, רכב הנתבעת "היה בעיצומה של פניה שמאלה, כאשר רכב התובעת שהגיח מהנתיב הנגדי במהירות גבוהה והטיח אותו לעבר רכב אחר" (סעיף 2 לכתב ההגנה). משכך, טענו הנתבעות, כי הנזק לא נגרם בעטיה של רשלנות מצד הנהג ברכב הנתבעת .

5.         בישיבה מקדמית שהתקיימה ביום 9/11/09 העידו שני הנהגים, נחקרו בחקירה נגדית והצדדים סיכמו את טענותיהם. כל צד טוען, כי האחריות לקרות התאונה נופלת לפתחו של משנהו.

6.         לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שהגישו הצדדים, בחוות דעת שמאי שהגיש התובע, בתמונות שצורפו לה וכן לאחר ששמעתי את עדויות הנהגים, הגעתי למבלי ליתן זכות קדימה לרכב התובע .

7.         הצדדים מסכימים, כי זכות הקדימה בצומת היא לתובע, שמסלולו היה "כיוון ישר". אין חולקין, כי על הנהג ברכב הנתבעת, היה לתת זכות קדימה לתובע. המחלוקת איפוא מצומצמת לשאלה, אם מרימי ביצע פניה שמאלה בצומת פנויה ואם, בעת הפניה שמאלה, המרחק בין רכב התובע לבין רכב הנתבעת, היה מאפשר לו לבצע את הפניה בבטחה (ראה תקנה 41 לתקנות התעבורה תשכ"א-1961 הקובעת כי : "נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה .... אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש").

8.         כאמור, לאחר שעיינתי בחומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה, כי נהג רכב הנתבעת, מרימי, ביצע פניה שמאלה שלא בבטחה. מכאן אני דוחה את טענת מרימי, לפיה הוא החל לפנות שמאלה כאשר רכב התובע היה במרחק 100-120 מטר מרכבו. למסקנה זו הגעתי ממספר נימוקים שאותם אפרט להלן:

            נימוק ראשון: הפגיעה ברכב הנתבעת היתה בחלק הימני. התובע העיד כי הפגיעה היתה בין שני הגלגלים (עמוד 2 שורה 2 לפרוטוקול) ואילו מרימי העיד כי הפגיעה היתה מצד ימין של הרכב "בכנף האחורית" (עמוד 3 שורה 1). בין כך ובין כך, התאונה בין שני הרכבים התרחשה בעיצומה של הפנייה ולא בסופה. נוסף על עובדה זו, מחומר הראיות עולה, כי נהג רכב הנתבעת, מר מרימי, בפנותו שמאלה, היה אמור לחצות מסלול אחד שרוחבו הוערך על ידו בכ- 2 מטר (עדותו של מרימי בעמוד 3 שורה 32). מכאן, גרסת מר מרימי היא, כי התובע עבר מרחק מעל 100 מטר לפני שהוא, מרימי, הספיק לעבור מרחק של רוחב נתיב נסיעה אחד שאני מוכן להניח, לטובת מר מרימי, כי רוחבו עולה על 2 מטר. גרסה זו של מר מרימי אינה סבירה בעיני ואני דוחה אותה.

כך או כך, על מרימי  היה לפנות שמאלה רק לאחר שיוודא, כי הוא יכול להשלים את הפניה בבטחה בהתחשב בכל תנאי הכביש ובהתחשב בהתקרבותו של רכב התובע אל תוך הצומת. אלא שמרימי עצמו מעיד כך :"פניתי כי תיארתי כי הוא נוסע במהירות 50 קמ"ש" (עמוד 3 לפרוטוקול). אמרה זו, מוכיחה, כי מרימי לא פנה לאחר שבדק היטב אם הוא יכול לפנות שמאלה, אם כי הניח הנחה בלבד- הנחה זו, אינה מגיעה לרף הזהירות הנדרש מנהג המבקש לפנות שמאלה בצומת, כאשר ממול נוסעים רכבים.

נימוק שני: מרימי מודה, כי לפני רכב התובע נסעו  רכבים ואינו מתכחש לעובדה, כי ייתכן ורכב אחד אף פנה ימינה אל אותה פנייה אליה התכוון הוא, מרימי, לפנות (דברי מרימי בעמוד 3 שורות 12-15 לפרוטוקול). הדברים אינם מתיישבים עם גרסת הנתבעות, לפיה מרימי הבחין ברכב התובע במרחק 100 - 120 מ'. הדברים מתיישבים דווקא עם גרסת התובע בחקירתו הראשית (עמוד 1 שטורות 14 - 18 לפרוטוקול), לפיה משפנה הרכב שנסע לפניו ימינה החל נהג הנתבעת לבצע את הפנייה שמאלה.

9.         התלבטתי בשאלה, אם ראוי בנסיבות העניין להטיל על התובע רשלנות תורמת לאירוע התאונה. ב"כ הנתבעות הפנה אותי להלכה שנפסקה ב ע"א 586/84 גדעון מקלף נ ' זילברברג פ"ד מג(1) 137 ולהלכת ע"א 553/73 שלמה אליהו נ' סלם חנחן פ"ד כט(2)341 שעסקה ברשלנות תורמת בצומת שלא הוצב בו רמזור. מהלכות אלה ביקש ב"כ הנתבעות להטיל על התובע "אשם תורם ניכר".

10.        לאחר ששקלתי את טענות ב"כ הצדדים אינני סבור כי יש להטיל אשם תורם בשיעור ניכר על התובע. השתכנעתי כי אכן התובע נהג במהירות גבוהה. הדבר עולה מהודאת התובע, כי כתוצאה מן ההתנגשות נהדף רכב הנתבעת לעבר רכב אחר (דברי התובע בעמוד 2 שורות 25ו- 26). הדבר עולה אף ממהות הפגיעה ברכבו של התובע ומעוצמתה (כפי העולה מן התמונות המצויות בתיק בית המשפט). בכך תרם התובע לאירוע התאונה. יחד עם זאת, התנהגות נהג הנתבעת נותרה הגורם העיקרי לתאונה. לאור האמור החלטתי להטיל על התובע אשם תורם בגובה 20% .

11.        התובע לא נחקר על נזקיו ועל כן אני פוסק לו את נזקיו בגין נזק הרכוש לרכבו כפי שקבע השמאי מטעמו, היינו סך 5,583 ש"ח, שכ"ט שמאי 626 ש"ח. כן אני פוסק לו הוצאות ע"ס 500 ש"ח. מן הסכום הנ"ל יש לקזז 20% בגין אשם תורם ועל כן אני פוסק לתובע סך 5,367 ש"ח.

12.        סוף דבר, הנתבעות, ביחד ולחוד, תשלמנה לתובע סך 5,367 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. כמו כן הנתבעות, ביחד ולחוד, תשלמנה לתובע הוצאות משפט ע"ס 337 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל ושכ"ט עו"ד בסכום כולל ע"ס 1,000 ש"ח בתוספת מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית, החל מהיום ועד התשלום בפועל.  

ניתן היום,  כ"ה חשון תש"ע, 12 נובמבר 2009, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: